1. נידוני קהיר (פרשת "העסק הביש") 1954 דפדוף בתמונות מצגת: ע"י העכבר או
ENTER
מצגת:
אורי איתיאל
2013
צילום: צבי דובינסקי

2. מצגת זאת מאוחסנת בשרתי אתר נוסטלגיה אונליין – שימור התרבות הישראלית בקרו בארכיון המצגות שבאתר וצפו במצגות רבות נוספות בתחומי שימור התרבות, הנוסטלגיה וההיסטוריה של ישראל.

3. רשת ריגול במצרים
1 מתוך 6
יהודים חיו במצרים מאז ימי אבות האומה, וברצף בוודאי מימי הבית הראשון. בשנות החמישים של המאה העשרים גרו בה כארבעים עד חמישים אלף יהודים. לאחר קום המדינה היה חשש רב לשלומם של היהודים שהתגוררו בארצות ערב, שאם וכאשר תפרוץ מלחמה נוספת עם אחת מהן, יתנכלו בראש ובראשונה ליהודים היושבים בהן. מכיוון שמצרים נחשבה לאויבת המרכזית של מדינת ישראל ויהודים רבים התגוררו בה, החשש לגורלם היה רב.
על רקע פחדים אלו קמה בשנת 1950 יחידה 131 על ידי ראש מחלקת המודיעין שבאגף המטה בצה"ל, אלוף משנה (אל"ם) בנימין גיבלי. תחילה פיקד עליה סגן אלוף (סא"ל) מרדכי (מוטק'ה) בן צור. הוא שלח למצרים את סרן אברהם דר כדי שיגייס יהודים מקומיים להקמת רשת מחתרתית. מטרות הרשת היו לספק מודיעין חיוני למדינת ישראל, ובעת מלחמה, לבצע פעולות חבלה ולעזור ליהודי מצרים להימלט לישראל. יחידה זו הייתה אמורה לפעול רק אם וכאשר תפרוץ מלחמה.
אברהם דר, שכונה ג'ון דרלינג, הגיע למצרים פעמיים כדי לגייס חברים לרשת. הוא שהה בה מאפריל 1950 ועד אוגוסט 1951 וכן בינואר-פברואר הוא נעזר בד"ר חיים (ויקטור) סעדיה בקהיר, שעסק בפעילות ציונית ומחתרתית וגייס את רוברט דסה, את ד"ר משה מרזוק ואת אלי נעים לשורות המחתרת. ד"ר משה מרזוק המליץ על מאיר זפרן. דר נעזר גם באיש 'המוסד לעלייה', עובדיה דנון, באלכסנדריה, שגייס בה את ויקטור לוי, מאיר מיוחס, פיליפ נתנזון ושמואל עזר. כולם התגייסו בהתלהבות וברצון לעזור למדינת ישראל הצעירה. כך הקים דר שני תאים מחתרתיים, האחד באלכסנדריה והאחר בקהיר ומינה את מרסל ניניו לקשרית ביניהם. צעירים אלו נבחרו בשל היותם חברי תנועות הנוער הציוניות. הם היו ממיטב הנוער הציוני במצרים, אידיאליסטיים ובעלי השכלה. הבחירה בהם נעשתה גם מפני שלא היו מועמדים לעלייה מידית לישראל ויכלו להישאר במצרים ולתרום למדינת ישראל הצעירה.

4. רשת ריגול במצרים
2 מתוך 6
התאים המחתרתיים החלו לפעול. חבריהם שכרו דירות והקימו בהן סליקים. דר אימן אותם בשיטות חבלה פשוטות. הוא הדריך אותם גם כיצד אפשר להפיץ כרוזים מתוך קופסה בעזרת מנגנון השהייה וכך תתפוצץ הקופסה והכרוזים יופצו לכל עבר. מרזוק וזפרן פעלו בקהיר לפי הדרכתו של דר. הם הסתובבו בסמיכות למחנות צבאיים. זפרן שהיה בקיא בשפה הערבית, התערב בין החיילים והאזין לשיחותיהם. כמו כן הם צפו במחנות אלו כדי לדלות מידע ולהעבירו לישראל, בעזרת המשדר שהיה ברשותו של מרזוק.
דר הטיל על חברי החוליות להגיע לאימונים בישראל. במהלך שנת הגיעו לישראל כדי להתאמן בה רוברט דסה, ויקטור לוי, ד"ר משה מרזוק ופיליפ נתנזון. מאיר זפרן ושמואל עזר, שהיו באותה עת לקראת סיום לימודיהם באוניברסיטה, לא הגיעו לישראל כלל. החברים שעברו אימונים בארץ לא הוכשרו לפעולות שנדרשו לבצע בקיץ כמו כן לא הכינו אותם כלל למקרה שבו ייחשפו בידי המצרים, ולא הוכנו דרכי מילוט עבורם. בתקופה זו, משה מרזוק הגיע למסקנה, שהכשרתם של החברים לא מספיקה והעדיף להרהר בחלומו משכבר הימים ולהשתלב כרופא באחד מבתי החולים בארץ. משה מרזוק שב למצרים.
באופן בלתי תלוי לחלוטין ביחידה 131, הגיע למצרים במרץ 1952 סוכן מודיעין ישראלי בכיר – מאיר (מקס) בינט. הוא הגיע כסוכן עצמאי ומנוסה לאחר שסיים שליחות בעיראק. מטרת שליחותו הנוכחית הייתה ליצור קשרים עם אישים בכירים במצרים כדי להעביר מידע על כוונותיה של מצרים כלפי ישראל. מספר ימים לאחר הגיעו למצרים, יצר קשר עם מרסל ניניו, מקשרת התאים. לא ברור מדוע הוא פעל כך, שהרי הוא יועד להיות מרגל בודד ולא חלק מהרשת. מרסל התבקשה לקשר בינו ובין התאים שבקהיר ובאלכסנדריה. בינט העביר למרסל 500 לירות מצריות ממקור מחוץ למצרים עבור הוצאות שוטפות של הרשת. בתקופה זו פגש בינט את זפרן וכן את מיוחס ועזר.

5. רשת ריגול במצרים
3 מתוך 6
בינט עזב את מצרים באפריל ושב אליה רק כעבור תשעה חודשים עם משפחתו, בינואר בשלב זה הוא התרחק מאנשי הרשת ונשאר בקשר עם ניניו בלבד, שאתה נפגש כמה פעמים מחוץ לביתו. מקס בינט נעצר עם חברי המחתרת מאוחר יותר ב- 10 באוגוסט 1954.
באוקטובר 1953 שב נתנזון, אחרון המתאמנים, למצרים. עם שובו חודשה פעילות התא האלכסנדרוני. הם התקינו בית מלאכה לייצור חומרי נפץ במחסן שבבית הוריו של נתנזון. כמו כן, הם יצרו קשר אלחוטי עם ישראל פעמיים בכל שבוע. מיוחס היה היחיד מבין חברי התא שלא לקח חלק בפעילות אלא דאג למסתור ולמימון לפעילות המבצעית.
בשנת 1954 התגבש הסכם בין מצרים לבריטניה, ובמסגרתו היו הבריטים אמורים לפנות את כוחותיהם מתעלת סואץ ומאחד עשר שדות תעופה באזור תעלת סואץ. בארץ התעוררו חששות כבדים מן ההסכם הממשמש ובא. התקבלה החלטה להפעיל את הרשת במצרים.
בשלהי מאי 1954 שהה מפקד יחידה 131, מוטקה בן צור, בפריז לצורך מעקב אחר ההכנות להפעלת הרשת. בן צור זימן את מפקדי הרשת ובפגישה התברר למשה מרזוק, כי הרשת תופעל למטרות חבלה. מרזוק התנגד לכך וטען כי לא הוכשרו להיות חבלנים ואין להם אמל"ח תקני. נוצרה מחלוקת חריפה וכתוצאה ממנה שיחרר בן צור את משה מרזוק מתפקידו. מרזוק שב למצרים על מנת לגונן על חברי התא הקהירי מפני הפעלתם בצורה לא בטוחה. את מכשיר הקשר שקיבל העביר לידיה של מרסל ניניו כדי שתעבירם לאנשי אלכסנדריה, וכך הפך התא הקהירי לתא רדום שלא היה שותף יותר לפעילות המחתרת.
עד היום, כשישים שנה אחרי מאורעות אלו, טרם נודע מי היה האחראי להוראה זו, שהרי חברי הרשת במצרים לא היו מוכנים כראוי לפעילות חבלה ולא הוכנו להם דרכי מילוט.
לאור החלטה זו, נשלח שליח מהארץ למצרים כדי שיפעיל את המחתרת.

6. רשת ריגול במצרים
4 מתוך 6
היה זה אברי אלעד, אשר כונה 'פול פרנק', טיפוס מפוקפק, שהיום לא בטוח שהיה מתקבל למוסד ממשלתי או בטחוני. הוא הגיע למצרים דרך גרמניה, רכש מכונית מפוארת מאוד ודרש להכיר את כל חברי המחתרת. הוא הורה לחברי התא האלכסנדרוני לפעול מיד באלכסנדריה ובקהיר, קבע מה עליהם לעשות, ודרש מהם לפעול כנגד מטרות זרות, לאו דווקא בריטיות. פעולות אלו, כך הסביר אלעד, אמורות היו לעורר תהודה בציבור המצרי, אך לא להסב נזקים משמעותיים. המטרה הייתה לגרום לבריטים לשקול מחדש את החלטתם לצאת ממצרים עקב חוסר השקט שנוצר בתוכה.
חברי התא האלכסנדרוני ביצעו מספר פעולות לפי פקודתו של אלעד:
1. פיצוץ בדואר המרכזי באלכסנדריה (2.7.54)
2. פיצוץ בספרייה האמריקאית באלכסנדריה ובקהיר ( )
3. פיצוץ בבית הקולנוע באלכסנדריה והנחת מזוודה ממולכדת במחסן שמירת חפצים בתחנת הרכבת
בקהיר ( )
בפעולה בבית הקולנוע "ריו" באלכסנדריה נתפס פיליפ נתנזון, כאשר הפצצה שהייתה בתוך נרתיק משקפיים התלקחה בכיסו על מדרגות בית הקולנוע. בתוך כשבועיים נתפסו כל חברי הרשת בקהיר ובאלכסנדריה ועוד מספר אנשים שהיו איתם בקשר אך לא לקחו חלק בפעילותם המבצעית. נעצר גם יוסף קרמונה ז"ל שלא היה לו קשר עם החבורה. נטען שהתאבד, אך קרוב לוודאי שעונה למוות בידי אנשי משטרה מצרים. הרשת נחשפה מפני שאלעד, שהיה מרגל כפול, הסגיר את חבריה לשלטונות מצרים. העדר המידור בתוך המחתרת הקל על המצרים. אלעד עצמו נשאר במצרים עוד שבועיים לאחר נפילת הרשת. הוא מכר את מכוניתו, ומצויד במכשיר אלחוט יצא לאירופה ומשם המשיך לישראל. עם הגיעו ארצה טען אלעד שברשת היה בוגד ולכן נתפסו.

7. רשת ריגול במצרים
5 מתוך 6
לאחר מכן, בשנת 1957, הוא נשפט על מסירת מסמכים לגורמים עוינים, ונדון לשתים עשרה שנות מאסר. על חלקו ב'עסק הביש' הוא לא נשפט מעולם, ומכיוון שחברי הרשת ישבו באותה העת במאסר במצרים, לא אפשר היה להשיג נגדו הוכחות ממשיות. לאחר שחרורם, רצו חברי הרשת להביאו למשפט שבו יעידו כנגדו על בגידתו, אך הם נתקלו בסירוב מוחלט בטענה שפרשייה זו אינה רלוונטית עוד.
במשך כארבעה חודשים נחקרו חברי המחתרת בידי אנשי המודיעין המצרי. הם הוחזקו בבידוד ועברו עינויים קשים. חלק מבני משפחותיהם וחבריהם נחקרו אף הם. החקירות היו קשות אף שכל המידע היה כבר בידי המצרים. ב- 11 בדצמבר 1954 החל משפטם. בראש הרכב השופטים ישב הגנרל דִגְוִי. גזר הדין ניתן ב- 27 בינואר ערב לפני מתן עדותו, ב- 20 בדצמבר, התאבד מקס בינט בתאו.
מרזוק ועזר נדונו למוות בתלייה והועלו לגרדום בקהיר ב- 31 בינואר. אלעד ודר נדונו למוות שלא בפניהם, לוי ונתנזון נדונו למאסר עולם, דסה וניניו נשפטו לחמש עשרה שנות מאסר, זפרן ומיוחס נשפטו לשבע שנות מאסר, כהן ונעים שוחררו לביתם. עונשי המאסר של הגברים כללו עבודת פרך. במקביל לנפילת הרשת במצרים החלה מפולת פוליטית בישראל. השאלה הנוקבת הייתה 'מי נתן את ההוראה?'. האם האחראי להפעלת הרשת היה שר הביטחון, פנחס לבון? ושמא ראש אגף המודיעין, בנימין גיבלי? האם הרמטכ"ל, משה דיין, היה בסוד העניינים אף ששהה באותם שבועות בביקור עבודה ארוך בארצות הברית? לבון ביקש מראש הממשלה משה שרת, שימנה ועדת חקירה כדי להוכיח את חפותו. שרת נענה לבקשה ומינה ועדה ובה שני חברים – נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, והרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי. לימים התברר כי הוגשו להם בין היתר מסמכים מזויפים. מעמדו של לבון התערער והוא התפטר בראשית פברואר ב שב דוד בן גוריון מ"שדה בוקר" לשמש שר בטחון בממשלת שרת.

8. רשת ריגול במצרים
6 מתוך 6
ב חזר בן גוריון לתפקידו כראש הממשלה ושר הבטחון. ביוני 1963 נאלץ דוד בן גוריון לפרוש סופית מראשות הממשלה בעקבות ההדים שעוררה 'הפרשה' בישראל. בארץ היו עסוקים רק בשאלת האחריות על הפעלת המחתרת, ובכוונה תחילה לא נעשה מאמץ גלוי לשחרר את האסירים ולהביאם ארצה. יתרה מזאת, כאשר השתחררו בסופו של דבר האסירים והגיעו לישראל, אמר להם משה דיין שאם הדבר היה תלוי בו, הם היו ממשיכים לשבת בכלא המצרי ולא מגיעים ארצה [שהרי בואם לישראל יכול לפתוח מחדש את העיסוק ב'פרשה' והוא לא מעוניין בכך!]. האם אמירה בוטה זו רומזת לחלקו ב'פרשה'? הזדמנות לשחררם מוקדם יותר הייתה בעקבות מבצע 'קדש', בסוף אוקטובר 1956, עת היו בידי ישראל כחמשת אלפים שבויים מצריים ובראשם הגנרל דִגְוִי, שהיה אב בית הדין במשפט של חברי המחתרת, אך מדינת ישראל לא תבעה את שחרורם וכלל לא חקרה את דִגְוִי כדי להפיק ממנו מידע רלוונטי בנוגע לאסירים.
באוגוסט 1961 השתחררו מאיר זפרן ומאיר מיוחס מן הכלא לאחר שריצו את מלוא עונשם – שבע שנים בכלא המצרי. מכיוון ששוחררו אף לא יום אחד מוקדם מהצפוי, איבדו שאר האסירים את תקוותם לשחרור מוקדם. הזדמנות לשחרורם של שאר האסירים הגיעה בשנית בשנת 1967, במגעים עם המצרים לחילופי שבויים בעקבות מלחמת ששת הימים. הדי הפרשה בישראל היו עדיין חזקים. האלוף (מיל') מאיר עמית, ששימש אז ראש המוסד, איים שיתפטר מתפקידו אם לא ייכללו האסירים במשא ומתן, למרות התנגדותו הנחרצת של שר הביטחון דאז, משה דיין. בזכות נחישותו נרקם הסכם עם המצרים ובו נאמר, שקודם ישוחררו השבויים ממלחמת ששת הימים, ורק לאחר זמן ישוחררו האסירים בחשאי. ואכן, בינואר 1968 שוחררו בחשאי ארבעת האסירים שנותרו בכלא המצרי – דסה, לוי, ניניו ונתנזון, והגיעו דרך אירופה לישראל. החשאיות הייתה חלק מהותי בהסכם, ונשמרה עד 1971, עת גולדה מאיר, שהייתה אז ראש הממשלה, שימשה שושבינה בחתונתה של מרסל ניניו.

9. WEDNESDAY.
AUGUST
סוכנות החדשות הערבית דווחה אתמול כי שני יהודים, אחד מהם רופא, נעצרו בקהיר ביום שני באשמת ארגון חבורת מתנקשים. נמסר כי יהודי אחד נאסר באלכסנדריה באותו הקשר.

10. אלאכ'באר
ד"ר משה (ליאטו) מרזוק מעיד מול חבר השופטים: "היו לי שלש דירות מפגשים. נסעתי לישראל למטרות אימונים".

11. אלאכ'באר 4.1.1955 : משפט הציונות הגדול
אלאכ'באר : משפט הציונות הגדול
אחמד רושדי (סניגורו של משה מרזוק) מגן על ד"ר ליאטו ומסיים את הגנתו היום, בהגדירו את פעולת הכנופייה "משחק ילדים".

12. כתב אישום
[מתוך ספרו של אביעזר גולן – "מבצע סוזאנה"]

13. מאיר [מקס] בינט
סא"ל מאיר מקס בינט ז"ל, לוחם בשרות המודיעין הישראלי נשלח למצרים בראשית שנות ה-50 למשימת ריגול – איסוף מידע.
מאיר נולד בהונגריה ב- ז' תמוז תרע"ז ( ), גדל בגרמניה בעיר קלן, למשפחה דתית אורתודוקסית. לאחר עליית הנאצים לשלטון עלתה המשפחה לארץ ישראל בעלייה בלתי לגלית ב והתגוררה בתל אביב. כדי לסייע למשפחתו, עבד מאיר כספן בנמל תל-אביב. בהמשך, עבר קורס צבאי של ההגנה ב"כפר חסידים".
בשנים 1942 ועד סוף 1945 עבד מטעם "סולל בונה" בחברת הנפט האנגלו-איראנית באבאדאן שבאיראן, ושם בשעות הפנאי הדריך בני נוער יהודים והכין אותם לעליה ארצה. למד פרסית בקורס מטעם החברה והשלים את השכלתו הפורמלית בהתכתבות. באופן בלתי פורמלי התוודע לתחום הריגול, כאשר נתבקש ע"י המודיעין הבריטי להשגיח שלא יהיו חבלות במכשירי המדידה, כמו גם גנבות כספיות בחברה.
בשנת 1946 השתלם באנגליה במקצועות הרדיו והנדסה אלקטרונית. במהלך לימודיו התגורר בליוורפול, שם הדריך בני נוער יהודים מתנועת הבונים, הקים מקהלה והדריך אותה. חלק מחניכיו עלו בהמשך ארצה.
סמוך להקמת המדינה פעל בעיקר באיטליה במסגרת "המוסד לעליה ב" – הגדעונים – חלוצי חיל הקשר הישראלי, ועיקר תפקידו היה בייצור מכשירי קשר לספינות רכש ומעפילים.
מאיר התגייס לצה"ל ב ומאוגוסט 1949 שהה בעירק ואירן מספר חודשים, ועסק בפעילות חשאית עלומה כקת"ם (קצין לתפקידים מיוחדים). שם התוודע לאברהם דר – מי שגייס שלוש שנים מאוחר יותר את חברי הרשת במצרים. על פעילות זאת ביקשה ממשלת עירק את הסגרתו ודנה אותו למוות שלא בפניו.
לאחר נישואיו בארץ לג'ין לבית דוידוב ב- 1950, נסע לאנגליה להמשיך את הכשרתו בנושאי אלקטרוניקה רדיו ואלחוט.

14. כשנה לאחר מכן חזר לגרמניה עם רעייתו ובתו התינוקת כדי לבנות סיפור כיסוי למשימתו במצרים, כאיש עסקים גרמני ונציג חברות שונות המחפשות לייצא את מוצריהם לארצות ערב. ראוי במיוחד לציין את חברת פון לאופנברג לייצור גפיים מלאכותיות, מוצרים ששיווקם איפשר למקס בינט ליצור קשרים ואף להיפגש עם נשיא מצרים מוחמד נגיב.
מאיר יצא למצרים ב למשימת איסוף מידע. הוא הצליח להתערות בצמרת השלטון המצרי ולבסס את מעמדו בקרב הגרמנים – שפעלו ועבדו בשרות הצבא המצרי אחרי מלחה"ע השנייה.
בשבעת החודשים האחרונים לפעילותו הצטרפו אליו רעייתו ובתו. במהלך שליחותו העביר בינט לממונים עליו מידע חיוני ביותר לביטחון המדינה.
בעקבות נפילת הרשת (פרשת "העסק הביש") ולמרות שלא נמנה על חבריה, נתפס גם הוא בעשירי באוגוסט 1954 ע"י המצרים בגלל העדר מידור והתרשלות שולחיו. בינט נחקר ועונה קשות בכלא המצרי במשך קרוב לחמישה חודשים. יום לפני שאמור היה לעלות לדוכן העדים, בנר שני של חנוכה ( ) – החליט לשים קץ לחייו כדי לשמור סוד וכיוון שלא רצה לתת למצרים להעלותו לגרדום בראש חוצות. בנוסף – בקשת הסגרה ועונש מוות מטעם ממשלת עיראק הוקראה ע"י אב בית הדין עם פתיחת המשפט של נידוני קהיר וכבר לפני מתן העדות – הושם בתא נידונים למוות.
ארונו של מאיר הועבר לישראל מאיטליה חמש שנים מאוחר יותר והוא נטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. בינט הועלה ב-1987 לדרגת סא"ל ע"י שר הביטחון אז יצחק רבין ז"ל.
מאיר בינט היה אדם מיוחד, ציוני נלהב שתוכו כברו והקדיש את חייו לעמו ומדינתו. היה איש אשכולות ומוכשר בתחומים שונים. אהב מוסיקה, סיפרות ושירה, ניחן בכישרון לציור, אמנות שימושית וכתיבה. שלט בעברית, גרמנית ואנגלית וידע צרפתית, איטלקית, ערבית ופרסית. מאיר ניגן בכלי נגינה שונים ואהבת המוסיקה ליוותה אותו בכל צעד וארוע בחייו.
מקס בינט מציג בפני הגנרל נגיב גפיים תותבות. נגיב היה בשעתו ראש האגודה למען נכי המלחמה.

16. לוֹחֲמֵי הַסֵּתֶר חיים חפר - 18.4.1968
רוברט דסה
לוֹחֲמֵי הַסֵּתֶר
חיים חפר
בַּסֵּתֶר, בַּסֵּתֶר, בַּרְחוֹבוֹת הַזָרִים
בְּעָרֶיהָ שֶׁל סוּרְיָה וְעַל אַדְמַת הַמִצְרִים
לְלֹא אַחִים וּקְרוֹבִים, בְּלִי יְדִידִים וּמַכָּרִים
בְּלִי עִיתּוֹנִים עִבְרִיִים, בְּלִי שָׂפָה, בְּלִי סְפָרִים
רַק בִּשְׂפָתַיִם קְמוּצוֹת אֲשֶׁר חוֹתְמוֹת אֶת הַשֶּׁקֶט,
סוֹעֶרֶת הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָה נִפְסֶקֶת
מִלְחֶמֶת אַנְשֵׁי הַסֵּתֶר, אֵלֶּה הַקְרוּיִים "מְרַגְלִים"
אֵלֶּה הַמַּפְסִידִים אֶת הַקְרָב כַּאֲשֶׁר הֵם מִתְגַלִים
אֵלֶּה הַנּוֹפְלִים בַּכַּף אוֹ בַּחֲזִית כְּמוֹ טוּבֵי הַחַיָּלִים
אֵלֶּה הַנִּמְצָאִים עַל אַדְמַת הָאוֹיֵב רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים
אֵלֶּה הַבּוֹחֲרִים להִישָׁאֵר תָּמִיד - חַיָּלִים אַלְמוֹנִים.

17. לוֹחֲמֵי הַסֵּתֶר חיים חפר - 18.4.1968
בַּסֵּתֶר, בַּסֵּתֶר, הֵם עוֹשִׂים אֶת מְלַאכְתָּם
וְלִפְעָמִים אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֶת חַיֵיהֶם וְלִפְעָמִים אֵין יוֹדְעִים אֶת מוֹתָם
וַאֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים עַל כִּישְׁלוֹנוֹתֵיהֶם יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עַל מַעֲשֵׂי גְבוּרָתָם
אֲבָל מֵעֵבֶר לַגְבוּלוֹת וְלַמֶרְחָק אֲנַחְנוּ מַרְגִישִׁים אוֹתָם
אֲנַחְנוּ חָשִׁים אֶת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם בְּרַחֲפָן
עַל מַפְתֵחַ הַמַּשְׁדֵר בְּאוֹתִיוֹת הַצוֹפָן
אֲנַחְנוּ חָשִׁים אֶת עֵינֵיהֶם הַסּוֹקְרוֹת וּבוֹחֲנוֹת
אֶת מַחְשַׁבְתָם הַמְּצָרֶפֶת דִּינִים וְחֶשְׁבּוֹנוֹת
אֲנַחְנוּ חָשִׁים אֵיךְ לִיבָּם נָע כִּמְטֻטֶלֶת
לְמַרְאֵה אִישׁ בְּמַדִים עוֹמֵד בַּדֶלֶת
אֲנַחְנוּ חָשִׁים אֶת הָרֶמֶז הַנִּתָּן, אֶת הַחִיוּךְ הַמְּבֻיָם
אֶת הַפְּגִישׁוֹת הַחֲטוּפוֹת בְּמָקוֹם מְסֻיָם
אֲנַחְנוּ חָשִׁים אִתָּם אֶת רִגְעֵי הַמֶּתַח וְהַסַּכָּנָה
וְנִזְהָרִים אִתָּם מִפְּנֵי הַמַּלְכֹּדֶת שֶׁהֻטְמְנָה
וַאֲנַחְנוּ עוֹבְרִים אִתָּם בַּלַיְלָה אֶת דֶּרֶךְ הַחֲלוֹמוֹת הָאַכְזָרִית
אֲשֶׁר מֻתָּר לַחֲלֹם בָּהּ הַכֹּל - אֲבָל לֹא בְּעִבְרִית
אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אִתָּם בְּאֶרֶץ אוֹיֵב הַזְּרוּעָה מוֹקְשִׁים בְּכָל שְׁבִילֶיהָ
וְהֵם מְשָׁרְתִים שָׁם אֶת מוֹלַדְתָּם דַּוְקָא בְּהִתְנַכְּרָם אֵלֶיהָ
לוֹחֲמֵי הַסֵּתֶר, אַנְשֵׁי הַסּוֹד וְהַסַּכָּנָה
הַחַיָּלִים הַנִּלְחָמִים כָּל יוֹם, כָּל הַשָּׁנָה.
בְּלַחַשׁ בְּלַחַשׁ הֵם דּוֹבְרִים אֵלֵינוּ מִבָּתֵּי הָאֲסוּרִים
מִן הַצִּינוֹק הָאָפֵל וּמֵאוֹר זַרְקוֹרֵי הַחוֹקְרִים
מִצִּלוֹ שֶׁל הַחֶבֶל וּמֵאֵימַת הַתָּאִים הַמְּסֻגָרִים
הֵם דּוֹבְרִים אֵלֵינוּ כְּמוֹ בִּתְּפִלָה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּכַוָּנָה
שְׁנָתַיִם, עֶשֶׂר, אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה
וְכָל שָׁנָה הִיא חֳדָשִׁים, שָׁבוּעוֹת וְיָמִים
וְשָׁעוֹת שֶׁל צִפִּיָה הַמְּהַלֶכֶת אֵימִים
וְכָל אוֹתָהּ עֵת הֵם מַקְרִיבִים לָנוּ בְּהֶסְתֵּר
אֶת שְׁנוֹת חַיֵיהֶם הַיָפוֹת בְּיוֹתֵר.

18. לוֹחֲמֵי הַסֵּתֶר חיים חפר - 18.4.1968
אַךְ גַּם כְשֶׁהֵם נוֹתְנִים לָנוּ אֶת שְׁנוֹתֵיהֶם כְּשַׁי
הֵם לֹא אוֹמְרִים זֹאת בְּקוֹל רָם, גַם לֹא לוֹחֲשִׁים זֹאת בַּחֲשַׁאי
הֵם עוֹשִׂים זֹאת בְּאֵלֶם חָזָק וְכוֹאֵב
וּבִשְׁתִיקָה מְמֻשְׁמַעַת הַקּוֹרַעַת אֶת הַלֵּב
אַךְ אוֹתָן שָׁנִים מֵתוֹת, אוֹתָן שָׁנִים אֲרֻכּוֹת
שׁוֹאֲגוֹת אֵלֵינוּ יוֹתֵר מִכָּל הַצְּעָקוֹת
וְהֵן מִתְמַזְגוֹת לְאֶחָד בִּקְרִיאוֹת הַצָהֳלָה
שֶׁל רִאשׁוֹנֵי הַלּוֹחֲמִים אֲשֶׁר הִגִּיעוּ לַתְּעָלָה
וְהֵן נִשָּׂאוֹת בַּאֲוִיר וְנִשָּׂאוֹת עַל פְּנֵי הַמַּיִם
וְהֵן פּוֹרְצוֹת אֶל הַגּוֹלָן וְהֵן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם.
הָעָם הַזֶּה הָיָה רוֹצֶה לוֹמַר תּוֹדָה
לְלוֹחֲמֵי הַסֵּתֶר וּלְאַנְשֵׁי הַסּוֹד וְהַחִידָה
וּלְהוֹסִיף אוּלַי אֵיזוֹ מִלַת חִבָּה נִלְבֶּבֶת
הָעָם הָיָה וַדַּאי רוֹצֶה – אִלוּ יָדַע הוּא אֶת הַכְּתֹבֶת.

20. מרסל ניניו בבית המשפט. השופטים התירו לה לשבת בשורה הראשונה באולם ולא בתא הנאשמים. מאחוריה נראים קצינים של הצבא המצרי.

21. נידוני קהיר בבית המשפט

22. מוצגי התביעה במשפט קהיר (הצילום מתוך עתון מצרי)

23. "הסליק" בתוך ספר, בו הסתיר ויקטור לוי את המשדר.

24. מרסל ניניו בצילום מבויים עבור העתונות, בתאה בכלא קנתר.

26. נידוני קהיר ד"ר משה מרזוק הי"ד - הועלה לגרדום
נידוני קהיר
ד"ר משה מרזוק הי"ד - הועלה לגרדום
שמואל עזר הי"ד – הועלה לגרדום
פיליפ נתנזון – מאסר עולם
ויקטור לוי – מאסר עולם
מרסל ניניו – 15 שנות מאסר
רוברט דסה – 15 שנות מאסר
מאיר מיוחס – שבע שנות מאסר
מאיר זפרן – שבע שנות מאסר

27. משה מרזוק הי"ד
משה בן רחל (לבית מנשה) וליטו (אליהו) אברהים מרזוק נולד בקהיר בט"ז טבת תרפ"ז
(21 בדצמבר 1926). מדי שבת השתתף בתפילות בבית הכנסת של העדה הקראית וישב ליד סבו, משה בן אברהם מנשה. מצעירותו חונך לאהוב את עמו וארץ ישראל. היה פעיל באימוני "ההגנה" לאחר תום מלחה"ע השנייה וכן חניך בתנועת "מכבי - החלוץ".
משה סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בבתי ספר ממשלתיים, ובין השנים למד רפואה בבית החולים האוניברסיטאי "קצר אלעיני" של הפקולטה לרפואה ע"ש פואד הראשון בקהיר, והתמחה ככירורג וכמרדים. תחילה עבד בבית החולים האוניברסיטאי ולאחר מכן בבית החולים לעיניים ב"זקאזיק" ובהמשך, בבית החולים היהודי בקהיר. תוך זמן קצר יצא לו שם של רופא מוכשר ורגיש. בקיץ 1954 ביקש באמצעות מכר בשוויץ להתקבל ככירורג בקופת חולים הכללית בישראל ובקשתו נענתה בחיוב.
בשנת 1948 התקבל מידע סודי על כוונת "האחים המוסלמים" לפגוע ביהודי קהיר. צעירי הרובע היהודי (חארת אל-יהוד) התארגנו להגנה עצמית ומשה היה מפקדם. לבקשת המוסד לעלייה ב', ערך משה בשנת 1950 את הבדיקות הרפואיות למועמדים לעלייה ממצרים. ב גוייס ליחידה 131 של חיל המודיעין בצה"ל. במהלך 1952 הגיע ארצה, עבר אימונים מקצועיים, הוסמך לקצין, קיבל דרגת סגן משנה ושב למצרים, שם מונה למפקד השלוחה של היחידה בקהיר.
בקיץ 1954 קיבלו חברי השלוחה של יחידה 131 באלכסנדריה הוראות לבצע פעולות חבלה במתקנים ציבוריים בקהיר ובאלכסנדריה. תוך זמן קצר נתגלו, נחקרו באכזריות, נשפטו במשפט ראווה ורובם נידונו לתקופות מאסר ממושכות עם עבודת פרך.
משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות בתלייה. בח' שבט תשט"ו – 31 בינואר 1955 – נתלו שניהם בקהיר. טרם עלותו לגרדום אמר משה לרב הקראי שבא לחזק את רוחו "סעו לשם, אין לכם עתיד פה". לאחר מותם הוענקה להם דרגת סגן אלוף.
בא' אייר תשל"ז (19 באפריל 1977) הובאו לישראל ארונותיהם של משה מרזוק ושמואל עזר, ולמחרת יום העצמאות (ו' באייר, 24 באפריל) נטמנו בחלקת הרוגי המלכות בבית הקברות בהר הרצל הירושלים.

28. שמואל עזר הי"ד
בן למשפחה ענייה ממוצא תורכי, שהשתקעה במצרים בראשית המאה העשרים. שמואל, שכונה בפי כל "סמי" היה ילד עדין נפש, מופנם ובעל כשרונות מופלגים. הוא גדל באלכסנדריה, התבלט באמנות ובמתמטיקה וכן ביהדות. הצטרף לחוג ערב שקיים הרב ונטורה, רבה הראשי של אלכסנדריה.
ב בהיותו בן 13, נתפס לציונות. בשנה זו הגיע לאלכסנדריה רפאל רקנאטי כשליח מהארץ ומשימתו להניח יסוד לתנועת "החלוץ הצעיר". סמי וחבריו הקימו בתנועה קבוצה של דוברי עברית וקראו לעצמם גדוד "בר כוכבא". ב נמנה עם קבוצה שיצאה להכשרה בת חדשיים בארץ ישראל, וחזר למצרים מלא התלהבות.
שמואל סיים את התיכון והבגרות בהצטיינות ונרשם לאוניברסיטה ללימודי הנדסה.
למרות הקשיים שהערימו שלטונות האוניברסיטה על סטודנט יהודי ב- 1948, הצליח לסיים ב את לימודיו, כשהוא זוכה לציונים הגבוהים ביותר שניתנו אי פעם לבוגר הפקולטה להנדסה, אלא שבצאתו נכונה לו אכזבה; כיוון שלא היתה לו נתינות מצרית, לא אפשרו לו השלטונות להיות מועסק כמהנדס. שמואל נאלץ להסתפק במשרה של מורה למקצועות ריאליים.
עוד במהלך לימודיו באוניברסיטה הופגש עם שליח מהארץ. זה תבע ממנו לדחות בשנתיים את תכנית עלייתו ולהקדיש את הזמן להקמתו ולגיבושו של תא מחתרתי באלכסנדריה. שמואל עזר נענה לקריאה, דחה את מועד עלייתו והתמסר לפעילות במסגרת התא המחתרתי באלכסנדריה.
היה מנהיגה של הקבוצה באלכסנדריה.
שמואל עזר נידון למוות בתלייה. בח' שבט תשט"ו – 31 בינואר 1955 – הועלה לגרדום בקהיר.
בחודש אייר תשל"ז, אפריל 1977 הועלו עצמותיו ארצה ונטמן בחלקת עולי הגרדום בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

29. מרסל ניניו
נולדה בקהיר ב אביה נמלט מבולגריה ערב מלחה"ע הראשונה מפני צו גיוס. נשא אשה במצרים. היה טכנאי בחברה צרפתית לפיתוח מערכות מים ונפטר כשהיתה מרסל בת עשר. לאחר מותו עזבו אחיה את הבית ומרסל נותרה עם אמה. האם נאלצה לצאת לעבוד.
מרסל למדה בבית ספר יהודי בהליופוליס ליד קהיר, לאחר מכן אצל נזירות קתוליות במיסיון אנגלי ובקולג'. היא רכשה רהיטות באנגלית ובצרפתית. על אף השכלתה הקוסמופוליטית הצטרפה לקן "השומר הצעיר". בינתיים חלתה אמה שנזקקה לעזרת בתה. מרסל לא התפנתה עוד לפעילות בקן התנועה.
ב הצטרפה לקבוצת הכדורסל של מועדון "הכוח" והחלה נוסעת על פני מצרים לתחרויות. בעקבות אירועי 1948 נפגעה שיגרת החיים. השלטונות הפסיקו את פעילות מועדון "הכוח". מרסל חזרה והתקרבה לחוגי "השומר הצעיר" ואף נרשמה ללימודי עברית.
ב כבר היתה נחושה בדעתה לעלות לישראל, אך בשל מחלת אמה נאלצה להשאר במצרים. לפרנסתה עבדה כמזכירתו של מנהל בחברת יבוא בריטית גדולה בקהיר. כל אותה עת המשיכה לעסוק בספורט.
בתחילת 1951 פגשה באחת מחברותיה, נינט פיצ'וטו, וזו סיפרה לה "שיש צורך בעזרה". מרסל הסכימה, זו היתה תחילת מעורבותה בעיניינים חשאיים לטובת מדינת ישראל.
מרסל הפכה למקשרת בין המפקדה בארץ לבין תאי קהיר ואלכסנדריה. היא גם היתה זו שעמה יצר קשר מאיר (מקס) בינט שהגיע מהארץ.
לאחר שנעצרה ע"י כוחות הבטחון המצריים, נחקרה ועונתה. סבלה היה כה גדול עד שבאחת ההזדמנויות ניסתה להתאבד וקפצה מחלון הקומה השנייה של תחנת המשטרה שבה היתה עצורה. היא נפצעה קשה ואושפזה בבית חולים לחודשיים. רוב שנות מאסרה הוחזקה בכלא המרכזי של קהיר, באגף המיוחד לנשים. בשלב מאוחר יותר הועברה לכלא אל-קנאטר.
מרסל שוחררה מן הכלא המצרי ב
נישואיה בישראל ב היו הפרסום הראשון שהותר ע"י הצנזורה לכך, שחברי הרשת נמצאים בארץ.

30. רוברט דסה
אביו של רוברט דסה הגיע למצרים מתימן, ואמו – בת למשפחת דרעי, הגיעה עם אמה ואחיותיה מירושלים בזמן מלחה"ע הראשונה. את לימודיו היסודיים עשה בבית הספר של הקהילה היהודית. את לימודיו התיכוניים עשה בבית ספר תיכון יהודי וכללי ע"ש הרמב"ם מיסודו של הרב הראשי של אלכסנדריה, הרב ונטורה, שהיה ציוני דתי. "הרב ונטורה פיתח בכולנו את הזיקה לציונות, וכל בוגרי בית הספר עלו לישראל" (לימים גורש הרב ונטורה ממצרים, עלה ארצה ונפטר לפני מספר שנים).
היה ב"בני עקיבא". ספורטאי וצייר מבטיח. עוד בהיותו בבית הסוהר, הקפיד דסה ללוות את הארועים בציורים אוטנטיים, שהוסתרו מעין הסוהרים והוברחו עימו ארצה ביום השחרור.
ב כשסיים את בית הספר התיכון, פנה אליו ד"ר ויקטור סעדיה והטיל עליו שליחות, להסתנן לתנועת "דרור", שהפכה מטרה לפעילים קומוניסטים, שביקשו להסתנן לשורותיה, ולעשות נפשות לתנועת "בני עקיבא". הוא הצטרף ל"דרור", נהיה פעיל בשורותיה והתוודע אל פיליפ נתנזון ואל ויקטור לוי. לפרנסתו מצא משרה בחברה יהודית ליבוא ויצוא.
ב התפרסם ספרו "בחזרה לקהיר", שבו הוא משחזר את אירועי 1954, ומתאר את שגרת היומיום במשך 14 שנים בכלא המצרי.
לאחר ששוחרר ועלה ארצה, היה לעיתונאי במחלקה הערבית של הטלוויזיה הישראלית. היה היחיד מכל חברי הרשת ששב למצרים לאחר חתימת חוזה השלום. מאז ביקר במצרים יותר מעשרים פעמים.

31. ויקטור לוי ז"ל
ויקטור לוי נולד באלכסנדריה ב הוריו השתייכו למעמד הבורגני הבינוני, וחינכו את חמשת ילדיהם לפי כלליו של בית יהודי לא דתי אך מסורתי, תוך שמירה על קירבה הדוקה לקהילה היהודית הגדולה באלכסנדריה. כאחיו ואחיותיו התחנך ויקטור בבית ספר יהודי צרפתי מן הטובים בעיר.
עוד בהיותו נער, בתקופת מלחה"ע השנייה, עקב ויקטור אחר ההתרחשויות בארץ ישראל של לפני קום המדינה, הצטרף לתנועת "הבונים" בה למד לאהוב את חיי התנועה ואת המשימות שהוטלו עליו, את השירים וכל דבר שהזכיר מקרוב ומרחוק את א"י. מעמדו בתנועה היה חזק והוא התגלה כבעל כושר מנהיגות. כמוביל בין צעירים הוא ידע לא רק להקשיב לחבריו, אלא גם לחנכם לערכי הציונות. בהיותו בן 15, חיזקו אירועי מלחמת השחרור את זיקתו לארץ, וגדלה נחישותו לעשות כל שביכולתו למען א"י. התנועה ירדה למחתרת, יהודים רבים נעצרו בתקופה סוערת זו. הוא עבר לבית ספר צרפתי שבמסגרתו למד אגרונומיה. הוא סיים את לימודיו בשלוש שנים וזכה בתואר המקביל לתואר ראשון באגרונומיה.
בגיל 18 פגש ויקטור לוי בבחורה יהודיה שמוצא משפחתה מרוסיה ואשר למדה באותו בית ספר במגמה אחרת. סוזן – מי שהיתה עתידה להינשא לו רק 16 שנים לאחר מכן, עם שחרורו מהכלא – חלמה לא פחות על א"י. שניהם החליטו לעלות ארצה, להצטרף לקיבוץ ולהינשא. אך משאלות אלה לא התגשמו.
בשנת 1950 גוייס ויקטור למודיעין הישראלי. הוא נבחר בין רבים בתנועה בזכות אישיותו הבולטת. הסכים להתגייס ללא היסוס, למרות הסכנה הרבה שהיתה כרוכה בתפקיד והסכנה שנשקפה למשפחתו. את חברתו סוזן לא שיתף בסודו והיא עלתה ארצה. ויקטור הגיע כארבעה חודשים אחריה על מנת לעבור קורס קציני מודיעין. הוא הוכשר למשימתו, אשר היתה לחזור למצרים ולבצע בה פעילות מודיעינית. כעבור שנתיים נפלה הרשת. ויקטור נידון למאסר עולם. 14 שנה ישבו הוא וחבריו לרשת בכלא המצרי ורק עם שחרורם הבינו את גודל התסבוכת אשר הובילה למאסרם.
עמידתו של ויקטור בכלא המצרי בטורא היתה למופת חרף העינויים, עבודת הפרך, והכליאות התכופות בצינוק. כאשר אפסו הסיכויים להשתחרר בשתי הזדמנויות ובעיקר ב בעת מבצע סיני, לא איבדו ויקטור וחבריו את התקווה לחזור לארץ ישראל. ואכן, ב בא השחרור, לאחר 14 שנה. ויקטור שב לציון, וכפי שייעד הגורל הוא נשא לאשה את ארוסתו סוזן.שתי בנותיו שירתו כחיילות בחיל המודיעין.
ויקטור לוי נפטר באוגוסט 2003.

32. פיליפ נתנזון ז"ל
יליד אלכסנדריה. אביו היה רופא שיניים שעבר בימי מלחה"ע הראשונה מאוסטריה למצרים, התיישב באלכסנדריה והיה לרופא שיניים של החברה הגבוהה. אמו של פיליפ היתה בת למשפחה אשכנזית שהתיישבה במצרים ואנשיה היו לאופטיקאים. משפחתו של פיליפ היתה מבוססת מבחינה כלכלית. בנוסף לפיליפ היתה להוריו עוד בת – החיה כיום בפריז.
עד גיל 16 למד פיליפ בבית הספר היהודי באלכסנדריה ולאחר זאת בבית ספר תיכון צרפתי שאותו סיים וקיבל תעודת בגרות. מגיל צעיר השתייך פיליפ לתנועת נוער – בתחילה ל"צופי מכבי" ולאחר מכן הצטרף לתנועת "החלוץ איחוד". ב עם פרוץ מלחמת העצמאות, נאסרה פעילות התנועה והיא ירדה למחתרת, רבים מאנשיה נעצרו, אך התנועה המשיכה בפעילות כאשר המטרה העיקרית היתה להעביר נוער יהודי ארצה, ובמקביל לסייע לעצורים יהודים שנכלאו בכלא אבו-קיר.
בתום לימודיו החל לעבוד בבורסת הכותנה, שנחשבה באותם ימים למקום עבודה יוקרתי. ב- 1950, אחרי שהגיע אברהם דר למצרים והחל בארגון הרשת, הצביע והמליץ עליו חברו הטוב ויקטור לוי והוא גוייס לרשת, שבה היה פעיל במשך שלוש שנים עד שנאסר. ב נשלח ארצה לשישה חודשים לקורס. בדרכו חזרה למצרים התעכב עוד ארבעה חודשים בפריז במגמה לחזק את הכיסוי שניתן ליציאתו ממצרים – לימודים והשתלמות בצרפת. בהיותו חבר הרשת ביצע משימות שהוטלו עליו בתצפיות שונות, ערך סיורים ברחבי מצרים וכדומה.
לאחר שנפלה הרשת ופיליפ נאסר, נאסרו גם אביו ואמו והוחזקו מספר ימים בבית סוהר עד ששוחררו. אביו של פיליפ נפטר בשנת פיליפ שהיה אז אסיר לא הורשה להשתתף בהלווית אביו, ואף לא זכה לעלות לקבר אביו. בבית הסוהר, אחרי התקופה הראשונה שבה עבד עבודת פרך במחצבות, התחיל פיליפ לעבוד בצילום.
אמו של פיליפ נשארה במצרים עד לשחרורו. היא ביקרה אותו בכלא אחת לכמה שבועות ואף טיפלה בבעיות שלו ושל יתר חבריו האסירים. רק לאחר שחרורו מהכלא, הסכימה אמו לעזוב את מצרים ולעלות ארצה. בשנת 1968 שוחרר פיליפ והגיע ארצה. באותה שנה התחתן והיה אב לשני ילדים.
פיליפ נתנזון נפטר במאי 2004.

33. מאיר זפרן
מאיר זפרן נולד ב 15 באוגוסט 1928 בקהיר. למד בבית הספר בקהיר כאשר שפת הלימוד הייתה צרפתית, שהייתה שפת האם של זפרן, וכן למד אנגלית. ללימוד השפה הערבית הקדישו רק שעה בשבוע ולכן לא הצליח זפרן לרכוש שפה זו אלא לאחר שסיים את לימודיו בתיכון ופנה ללימודי אדריכלות באוניברסיטה בקהיר. הוא למד חמש שנים אדריכלות ועוד שנתיים הנדסת בניין, ובתום שבע שנותיו באוניברסיטה קיבל תעודת אדריכל ומהנדס בניין. מאיר זפרן הצטרף למעגל העבודה בקהיר בתום לימודיו ועבד כשמונה חודשים כאדריכל, עד למעצרו באוגוסט 1954.
הפעילות הציונית של זפרן החלה בגיל 14 (ב 1942), עת הצטרף לתנועת הנוער 'מכבי - עופרים', בה היה חבר שנתיים. בגיל שש עשרה עבר ל'מכבי החלוץ'. ב 1947 גויס ל'הגנה' בקהיר - על ידי חברו משה מרזוק, שהכיר עוד מתנועת הנוער 'מכבי החלוץ'. יחד הם ארגנו את ההגנה על הרובע היהודי של קהיר. מרזוק קיבל את הכשרתו מאחד משליחי ה'הגנה' ולימד קרב פנים אל פנים את אחיו יוסף, את חברו זפרן ועוד כשלושים צעירים מקהיר. עוד התאמנו בהטלת רימון יד, בשימוש באקדח, ובמקלות ובסכינים שהיו ברשותם. בעקבות הכרזת המדינה במאי 1948, התחילו מהומות נגד היהודים במצרים. 'האחים המוסלמים' שרפו בתי עסק של יהודים ותקפו את בעליהם ברחבי קהיר. בעקבות מידע שקיבל מרזוק על מהומות העומדות לפרוץ ברובע היהודי בקיץ 1948, ארגנו הוא וסגנו זפרן את בחורי הרובע לקראת התקפה. הם חסמו את הכניסה לרובע בעזרת גרוטאות. מרזוק אחז בידו את האקדח, זפרן את רימון היד ושאר הבחורים הכינו בקבוקי תבערה ומקלות. ההמון התקרב לסמטת חארת אליהוד, ובה הייתה הכניסה לרובע. מרזוק ירה ירייה אחת באוויר וכל ההמון נסוג. לשמחתם, בזה תמה המהומה ולא היה צורך להילחם מעבר לכך כדי להגן על יהודי הרובע. זפרן נעצר כאמור ב- 11 באוגוסט הוא שוחרר שבע שנים לאחר מכן, ב- 11באוגוסט כאשר הגיע ארצה קיבל דרגת סרן בחיל המודיעין. עם בואו ארצה הכיר את כרמלה, שהייתה לאשתו וביחד גידלו את שני ילדיהם. כשנה לאחר שחרורו התדרדר מצבו הרגשי כתוצאה מהטראומה שחווה בכלא, והוא הוכר כנכה צה"ל. עבד כמהנדס וכאדריכל בעיריית חיפה. כשראה שמחפשים מהנדס לארץ דוברת צרפתית באפריקה, ענה למכרז ויצא לשליחות מטעם 'סולל בונה' באפריקה. לאחר חזרתו ארצה עבד בניהול מיזמי בנייה בחברה פרטית בצפון הארץ. לאחר מכן פתח עסק עצמאי ועבד בתור מהנדס ביצוע ומנהל פרויקטים עד לפרישתו לגמלאות.

34. מאיר מיוחס ז"ל
מאיר מיוחס גדל והתחנך באלכסנדריה בבית ציוני פעיל. לימים נישא לגלדיס שהיתה חברה בתנועת הנוער הציוני. לשניהם היה ברור שעתידם יהיה בא"י. מאיר גוייס לחוליית המודיעין באלכסנדריה ותפס מקום מרכזי בין חברי החולייה. הוא היה מבוגר מהם , בעל משפחה, איש העולם הגדול, בעל ניסיון וידע בענייני כספים ומינהל.
ביולי 1954 נתפסו החוליות ובין החברים שנעצרו היה גם מאיר. הוא נידון לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך בכלא טורא הידוע לשמצה, שם גם נכלאו חבריו לחולייה. בהיכרותו מקרוב את אורח חייו ואופיו של המצרי, הצליח להקל במעט את סבל חבריו שהיו נתונים יום יום ושעה שעה לחסדיהם של הסוהרים. בתחילת מאסרו נעצרה גם רעייתו גלדיס, אם בנו סמי בן השנתיים, ששוחררה רק לאחר חקירות ארוכות ומתישות. גלדיס נעצרה שוב בתחילת מבצע סיני ולאחר שחרורה גורשה והגיעה לישראל. בתום שבע שנות המאסר שנפסקו לו, בסוף שנת 1961, גורש מאיר ממצרים והתאחד עם משפחתו בארץ. עם הגיעו ארצה ראה עצמו כנציג ושליח לחבריו שנותרו מאחור בכלא המצרי והוא לא חסך בזמן ובמאמצים בארץ ובחו"ל כדי להקדים ולזרז את שחרורם. הוא היה לחבריו לפה ולא הרפה.
במקביל לפיתוח עסקיו וקשריו האישיים בחו"ל תרם למען קידום האינטרסים של מדינת ישראל במדינות שונות באפריקה.
בשהותו בחו"ל בחודש אוקטובר 1994 נפטר והובא למנוחות בארץ.

35. נתן אלתרמן - "הטור השביעי" [ מתוך "הדף הפתוח" ]
נתן אלתרמן - "הטור השביעי" [ מתוך "הדף הפתוח" ]
תִּזָכֵר נָא בְּדִידוּת קָרְבָּנָם הֶעָשֵׁן,
בְּדִידוּתָם בֵּין הַמָּוֶת וּבֵין הַחוֹבָה.
יִזָּכֵר שֵׁרוּתָם הַנּוֹרָא אֲשֶׁר אֵין
מְפָרְשִׁים מַהוּתוֹ בְּחֶבְרָה טוֹבָה...
תִּזָּכֵר הַמְּסִירוּת הַחַיֶּבֶת עַד סוֹף
לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמָהּ וְלִכְפֹּר בְּעַצְמָהּ.
הַמְּסִירוּת הָאוֹבֶדֶת בְּאֹפֶל הַגֹּב
לְלֹא אוֹת וְהֶכֵּר חוּץ מִכְּתָב הָאַשְׁמָה.
ב- 31 בְיַנוּאַר 1955 הוֹעֲלוּ לַגַרְדֹם בְּכֶלֶא קָהִיר ד"ר מֹשֶה מַרְזוּק וּשְׁמוּאֵל עַזַאר בְּאַשְׁמַת רִגוּל לְמַעַן יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּה נֶאְשָׁמִים אֲחֵרִים נִדוֹנוּ לִתְקוּפוֹת מַאֲסָר אֲרֻכּוֹת. שְׁנַיִים זֻכּוּ.

36. מאיר זפרן הצייר
כבר משחר ילדותו התגלה זפרן כבעל כשרון ציור. בגיל שש החל לצייר, הוריו התלהבו מכך ומסגרו את רישומי המלך והמלכה המצרים שצייר. הוא החל ללמוד ציור בצורה מסודרת בבית הספר היסודי. בלימודי הציור בבית הספר התיכון רכש את מיומנות ההעתקה. התלמידים ציירו באולם שבו היו מוצבים פסלים ועמודים, והעתיקו אותם בעזרת פחם. כך למד רישום בעזרת פחם ורכש את המיומנות של ההצללה.
במקביל ללימודי האדריכלות למד זפרן בלימודי ערב בבית ספר לאמנות. כך למד ציור בצורה מקצועית ורצינית במשך כל שנות לימודיו באוניברסיטה. בשנים אלו רכש ניסיון רב כצייר והיטיב להשתמש בסוגי צבעים ובטכניקות מגוונות. הוא למד גם אנטומיה, שהיא כלי חשוב בידי הצייר, כדי לדייק בפרטי הדמויות שהוא מצייר.
זפרן השתמש ביכולת הציור שלו בשנות המאסר במצרים, ועובדה זו עזרה לו להתמודד עם מוראות הכלא.
לאחר שחרורו מהכלא התמודד זפרן עם זיכרונותיו המרים, עם התחושה הקשה כלפי שולחיהם למשימתם במחתרת, ועם הגעגועים לחברו ד"ר משה מרזוק, שנתלה. כשש עשרה שנים לאחר שחרורו מהכלא, בשנים , עת שהה בטוגו שבאפריקה במסגרת עבודתו ב'סולל בונה' ובה ניהל את סניף החברה שם, החליט זפרן לצייר את זיכרונותיו, מכיוון ששהה שם אז לבדו והשתעמם בערבים. הוא חשב שאולי כך ירפו ממנו זיכרונותיו. לצערו, הזיכרונות המרים המשיכו ללוות אותו גם מאוחר יותר.
זפרן צייר עשרים וחמישה ציורים המתארים את חוויותיהם הטראומטיות של האסירים. בין הרישומים, יש שהוא מופיע בהם בעצמו; חלק מהאירועים ראה אך לא היה שותף להם; ויש שצייר על סמך עדות שמיעה.
הוא בחר ברישום בדיו, שהיא דרך לא פשוטה לציור, מכיוון שעל הצייר להפגין מיומנות גבוהה בציור, שכן אינו יכול למחוק את מה שצייר. הרישום מעיד על חוויה חזקה שאין צורך להביעה בצבע, והיא חדה, ברורה וישירה. זפרן בחר להשתמש בקווים ולא במילוי צורות. בחירה זו מביעה את העוצמה של הציור וכן נותנת תחושה של התבוננות בתלת ממד.
זפרן רכש דפי ציור גדולים וכן ציפורן שחורה ותיקייה לשמירת הרישומים. הוא צייר לא לפי סדר מסוים, אלא בכל פעם כשהתיישב לצייר הקשיב לנטיית ליבו. החוויה הזאת הייתה משמעותית ביותר עבורו והסעירה אותו. הוא התקשה לישון באותם ימים, והגעגועים לביתו התערבבו בזיכרונות המרים. כל רישום ארך בין שניים לשלושה ערבים, זמן קצר מאוד. לאחר שסיים לצייר היה מרוצה מהתוצאות והרגיש שכעת הוא יכול להניח לזיכרונות הללו. לצערו, הטראומה הקשה המשיכה להשפיע עליו לאורך השנים.
עם שובו ארצה הביא איתו זפרן את תיקיית רישומיו. בשנת 1981 המליץ בפניו אחד מעמיתיו לעבודה להציג ב'סולל בונה' תערוכה של ציוריו. זפרן קיבל את ההצעה. זמן קצר לאחר מכן המליץ חברו להציג את התערוכה בפני אנשים נוספים בשל ערכה ההיסטורי. זפרן נענה להצעה והציג את ציוריו במועדון הגמלאים של 'סולל בונה'. לפתיחת התערוכה הזמין את חבריו למחתרת, שלא ידעו כלל על רישומיו. הם התרגשו מאוד מהציורים ואמרו לו שצייר במדויק את האירועים כפי שנחקקו בליבם, וכן שהצליח להעניק לצופים את תחושותיהם הקשות מהאירועים שחוו. מנהלת מועדון הגמלאים סיפרה על תערוכה זו בטלוויזיה וכך שמעו עליה במרכז למורשת המודיעין (מל"מ) בגלילות.
זפרן הציג את תערוכת רישומיו גם במל"מ. האלוף (מיל') מאיר עמית, שדאג לשחרור האסירים לאחר מלחמת ששת הימים, יזם את הצגתה שם. בפתיחת התערוכה נכחו הנשיא חיים הרצוג ורעייתו אורה. הנשיא הסכים לבקשת עמית שכל אחד מהאסירים יקבל אלבום ובו צילומי הרישומים. בתערוכות אלו הציג זפרן את רישומיו.

38. מעצרו של זפרן: ב- 11 באוגוסט 1954, הפתיעוני אנשי הבטחון המצריים בקריאה "בוקר טוב ג'ורג'! אתה שובב, לא כן?" הבנתי באחת, שהרשת נפלה כיוון שג'ורג' היה הכינוי שלי במחתרת. אמי, שעמדה מן הצד, היתה אחוזת אימה, כאילו כפאה שד. באשר לי, ידעתי שאין לי ברירה וכי עלי להתלוות אל הקצינים. הם נטלו עמם ספרי תורה וכן שרטוטים של בית המלון – פרוייקט בו טיפלתי באותה עת.

39. עינוי התלייה מהרגליים:
בין שאר שיטות העינויים שלהם, היו הסוהרים בכלא הצבאי נוהגים לתלות את העציר כשרגליו למעלה, להצליף בו ולשפוך עליו מי סבון. מי הסבון היו ניגרים מרגליו וצורבים את עיניו, את אפו ואת אזניו ללא נשוא. (הקצין המצרי הסתייע בחקירותיו ובמעשי ההתעללות שלו, בקצין אס-אס נאצי).

40. עינוי צזאר כהן: שיטת חקירה אחרת היתה, להחדיר מקל לפי הטבעת
עינוי צזאר כהן: שיטת חקירה אחרת היתה, להחדיר מקל לפי הטבעת. דווקא בגלל ההשפלה הכרוכה בעינויים מסוג זה נתחזקה רוחינו, וחוקרינו לא הצליחו להוציא הגה מפינו.

41. היום הראשון למשפט: ביום הראשון למשפט נפגשנו סוף סוף עם הורינו, עמם לא התראינו מאז המעצר. על כל שני עצירים הוצב שומר, ובמקום נכחו גם עורכי דין אחדים.

42. זפרן בבית המשפט: בראש חבר השופטים עמד מושל חבל עזה, קצין בדרגת אלוף שנפל בשבי צה"ל ב לצידו ישבו בדין אלופים מן החילות השונים של צבא מצרים. התובע הכללי הרבה לתקוף אותי בשל עמידתי האיתנה והקשוחה ובשל הבעת הלעג שהיתה נסוכה על פני.

43. התאבדותו של מאיר (מקס) בינט: אחד הגיבורים התאבד
התאבדותו של מאיר (מקס) בינט: אחד הגיבורים התאבד. כך גזל מן השופטים את ההנאה ואת הסיפוק שבהרשעתו

44. הכניסה לכלא

45. הלילה הראשון בכלא:
לילה ראשון בכלא המצרי. אני בתא עם חלון הפרוץ לרוחות דצמבר, מדוכא ונכה רוח.

46. העלייה לגרדום

47. עינוי "הבריכה": עצירים מרדנייים במיוחד היו מוכנסים ל"בריכה" - תא אטום ובו מים עד לגובה הברכיים. הם הושארו שם ללא רגע של מנוחה, שלא לדבר על שינה, והיו נאלצים לעשות את צרכיהם ולאכול כשגופם שקוע במים. מקץ שבוע של שהייה כזו הם היו מסוגלים לנוע רק בזחילה על גחונם, בגלל החבלות החמורות בעצמות הירכיים, במרפקים ובברכיים.

48. עונש "הבובה": הלקאה בנוכחות רופא

49. עונש ה"פלקה"

50. דיכוי מרד "האחים המוסלמים":
בעת הדיכוי האכזרי של מרד האחים המוסלמים, נטבחו רבים ורבים אחרים נשלחו למחנה ריכוז במדבר. רק בנס ניצלנו מגורל דומה.

51. עבודת הפרך במחצבה:
עבודת הפרך במחצבה (במרחק כ- 3 ק"מ מהכלא). כל אסיר היה חייב להפיק 2 מ"ק אבן גיר (40-60 ק"ג כל אבן), שנועדו להעמסה על קרונות הרכבת. היה עלינו לעלות ולטפס שוב ושוב מעומק המחצבה (30 מ'), כשהמשא הכבד על גופינו. מי שלא עמד בכך - גם חולים וקשישים - היה סופג מלקות נמרצות.

52. ארוחת צהריים במחצבה

53. הפסקת שתייה במחצבה: שתינו מימי בור דלוחים, שורצי תולעים, כשאנו נאבקים איש ברעהו ודוחקים זה את רגלו של זה, כדי להתקרב אל הבור ולנצל את השניות המועטות שהוקצו לשתייה.

54. חלוקת בשר:
התפריט של האסירים כלל: בבוקר - אחת ליומיים גבינה לבנה מצחינה או דבש שחור, בצהריים - עדשים או פול, ובערב - בשר ומרק. על פי רוב היה הבשר ניתן לסוהרים או שהיה מושלך לדלי השתן.

55. הסליק בתא הכלא:
הסליק מתחת לאחת המחצלות של העצירים. עציר בעמדת תצפית

56. קבלת אוכל לפסח:
במרוצת הזמן שופרו התנאים בכלא. הורינו הורשו להביא לנו מזון כשר לראש השנה, לסעודות הכיפורים ולפסח. היינו חולקים אותו עם הסוהרים ועם האסירים האחרים.

57. מחלתו של זפרן:
חברים נושאים את מאיר מהביתן למרפאה.

58. ביקור אחת לארבעים ושניים יום: אחת ל- 42 יום נערך ביקור הורים שנמשך 10 דקות. הדוחק והצפיפות ששררו בעת הביקורים האלה היה ללא נשוא.

59. תפיסת חולדות:
עבור כל חולדה שהיו מצליחים לצוד, היו האסירים זוכים בסיגריה אחת.

60. שביתת הרעב בכלא: ברצותם להפריד בינינו, הכניסו שלטונות בית הסוהר לתאינו פושעים מצריים. לאחר שביתת רעב בת 13 יום בצינוק, הצלחנו להסיר את רוע הגזירה.

61. הפרידה מזפרן:
ב- 11 באוגוסט 1961 שוחרר הראשון מבין הנידונים. הפרידה מן החברים ברגשות מעורבים. עצב, כאב אך גם תקווה, שבאחד הימים ישובו ויפגשו בארץ ישראל. ואמנם כך היה - בשנת 1968 שוחררו שאר החברים מהכלא.

62. 1
טראומה מתמשכת
אסירי ציון במצרים חוו טראומה מתמשכת, אשר נבעה משני מרכיביה המרכזיים – חשיפה לסכנת חיים ופחד משמעותי וניזונה ממגוון הקשיים שאיתם התמודדו. החל ברגע מאסרם היו נתונים לחקירה אכזרית שכללה עינויים פיזיים: מכות, תלייה מהרגליים, מניעת אוכל, חוסר טיפול רפואי ועוד. הם עונו גם מבחינה נפשית: עמידה מול כיתת יורים, חקירות לקרובי המשפחה, חשיפה לעינויי אחרים וזעקותיהם, ובידוד ממושך במשך כל תקופת החקירות. במהלך המשפט הם חוו חוויות שהוסיפו על הטראומה, מפני שלא יכלו להגן על עצמם כראוי. אמנם מינו להם עורכי דין שיסנגרו עליהם, אך היה ברור שהללו אינם יכולים לספק לנאשמים הגנה ראויה. עורכי הדין פתחו בהתנצלות כדי להבהיר שאינם מסכימים ואינם מזדהים עם מעשיהם של מרשיהם. רק עורך דין אחד, שמינו הוריו של ד"ר משה מרזוק, לא היה כפוף לבית הדין והוא אכן ניסה להוכיח שכל המעשים היו מעשי שטות. אב בית הדין, הגנרל דִגְוִי, ניהל את המשפט בצורה תיאטרלית ולגלג על הסניגורים. חוויות אלו העמידו את הנאשמים בפני סכנת מוות, שאכן נגזר על שניים מהם ועל עוד שניים שלא נתפסו – אברי אלעד ואברהם דר.
במהלך המאסר הממושך אמנם שהו האסירים בתא אחד, והדבר הקל עליהם את ההתמודדות, אך החוויות הטראומטיות המשיכו. חמישה גורמים חברו יחד לטראומה ממושכת במהלך המאסר: א. הרעב המתמשך; ב. איום מתמיד מהסוהרים; ג. עבודת הפרך; ד. קשר רופף עם העולם שמחוץ לכותלי הכלא; ה. יחסה המתנכר של מדינת ישראל.
א. הרעב המתמשך – האסירים קיבלו מזון מועט מאוד בתקופת מעצרם ובעת כליאתם. לארוחת הבוקר הם קיבלו פיתה עבשה עם כף גבינה או מליסה, לארוחת הצהריים פול מתולע או עדשים מעורבים בחצץ, ובערב מרק ולפעמים גם בשר ופיתה. ארוחות אלו לא השביעו את רעבונם. הם ניסו להעשיר את תפריטם ואף הצליחו בכך בשלבים מאוחרים יותר.
ב. הם נמצאו כל הזמן תחת איום שאם יעברו על אחד הכללים של בית הסוהר ייענשו. אחד העונשים הנפוצים היה מכות בשוט לח ('פלקות') והוא מתואר באחד מרישומיו של זפרן. הפיקוח המתמיד יצר פחד אצל האסירים. גם החשיפה לאכזריות של המצרים כלפי אסירים אחרים ובכללה עונשי המוות העצימו את הטראומה. דוגמה לעונש כזה היה כשאסירים חברי 'האחים המוסלמים' שבתו ולא יצאו לעבודה כמחאה על תנאי מחייתם הקשים. המצרים הגיבו בירי לתאיהם וטבחו בהם. באותו יום נהרגו עשרים ואחד אסירים ונפצעו למעלה מחמישים. האסירים הוחזרו לחדרם רק בערב וראו את גופות עמיתיהם שרועות ברחבי הכלא. הזעזוע היה גדול.

63. 2
טראומה מתמשכת
ג. עבודת הפרך בשנים הראשונות למאסר הוסיפה לטראומה הממושכת. הסוהרים בג'בל – ההר שבו הייתה המחצבה – היו אכזריים במיוחד. העבודה הייתה מפרכת. הם עבדו משבע בבוקר ועד חמש אחר הצהריים עם הפסקה קצרה אחת בלבד לארוחת צהריים. הם סחבו אבנים ענקיות במשקל ארבעים עד חמישים קילו כל אחת מבור בעומק של כשלושים מטר ועד למעלה. האסירים שעבדו בתחתית המחצבה היו בסכנה שיפלו עליהם אבנים. עבודת הפרך מתועדת בשלושה מרישומיו של זפרן.
ד. האסירים אמנם שהו בתא משותף, אך הקשר שלהם עם העולם שמחוץ לכלא היה רופף. בני המשפחות ביקרו אותם מדי ארבעים ושניים יום. הביקור התקיים לכל האסירים ביחד, וכל אחד ניסה לתפוס את העמדה הטובה ביותר כדי לראות את שני בני משפחתו שהורשו לבקרו ואולי להצליח לדבר עימם. לביקור ארוך יותר זכו פעם בחצי שנה במשרד הכלא. לאחר מספר שנות ישיבה בכלא יכלו בני המשפחות להפקיד עבורם כסף לקניית מצרכים. הקשר הזה נמשך כל זמן שבני המשפחות היו במצרים, והוא נותק משגורשו רבים מיהודי מצרים בשנת בני משפחה ספורים נשארו במצרים והם המשיכו את הקשר עם האסירים.
ה. הקשר המתסכל ביותר עם העולם שמחוץ לכלא היה עם מדינת ישראל. המדינה לא הכירה בהם בשנים הארוכות שבהן ישבו בכלא המצרי. רוברט דסה היטיב לתאר זאת בספרו:
"כל העינויים שעברתי, כל ההשפלות שספגתי, כל מחוזות הייאוש אליהם הגעתי במשך ארבע עשרה השנים בכלא, לא פגעו בי כמו שפגע בי היחס הצונן של מדינת ישראל [...] זה הזיכרון הטראומטי, החזק מכל, שאני נושא עמי כל השנים".
גם כאשר נקרתה הזדמנות מצוינת בפני מדינת ישראל להביאם ארצה לאחר מבצע 'קדש', כאשר בידי ישראל היו כחמשת אלפים שבויים מצרים ובהם הגנרל דִגְוִי, אב בית הדין ששפט את האסירים, לא ניצלה המדינה את ההזדמנות והאסירים לא נדרשו בתמורה לשבויים המצרים. היחס המתנכר נמשך גם לאחר שחרורם. חוויית הניכור של הממסד בארץ הוסיפה על חוויית הטראומה והעמידה את האסירים בסכנה יום יומית מול המצרים כל עת שבתם בכלא. מכיוון שמדינת ישראל התנכרה להם, הם גם לא יכלו להיפגש עם נציגי הצלב האדום כדי שידאגו לזכויותיהם. הם זכו לביקור אחד של אנשי הצלב האדום רק לאחר כארבע שנים. במהלך הביקור ישב איתם סוהר אף שלא היה זה מקובל. מאז לא הורשו נציגי הצלב האדום לבקרם בטענה שהם מרגלים ובגדו במולדת. מכיוון שאינם זרים לא היו רשאים לביקורי הצלב האדום.

64. שער בית הכלא "לימאן טורא" ליד קהיר
מציוריו של רוברט דסה
מהיום הראשון שלי בבית הסוהר, הרגשתי צורך עז לתעד ולשַמר את הארועים שחוויתי, אך תמיד חששתי שאם אעשה כן, הציורים עלולים ליפול לידיהם של הסוהרים, שישתמשו בהם כחומר מרשיע נגדי. בכשרון הציור השתמשתי גם כאמצעי שוחד. אסירים, סוהרים וקצינים פנו אלי כדי שאצייר אותם. חלק מהקצינים רצו שאצייר גם את בני משפחתם. הם הביאו לי תמונות של ילדיהם ונשותיהם ואני שקדתי על הציורים לילות שלמים, כדי לדייק בפרטים וכדי להשביע את רצון המזמינים. קצינים אחרים נכנסו אל תאי בסתר כדי שאצייר להם תמונות של נשים בעירום. הם ציוו עלי לשמור זאת בסוד, לא להראות את התמונה לאיש ולצייר רק בשעות החשיכה. הציורים איפשרו לי לקבל טובות הנאה קטנות. קצין אחד הגניב לי עבורם סוללות לטרנזיסטור, אחד הירשה להורי להעביר אלי צבעים, מברשות ובד לציור, שלישי התיר להדליק את האור בבלוק למשך לילה שלם, כדי שאספיק להשלים את הציורים שהזמין. כל "תעשיית הציורים" שלי התנהלה בתא הצר שלנו על הרצפה, בתנאים פרטיזניים. חלק מהציורים הצלחתי להבריח ביום השחרור, אך את רוב הציורים שציירתי בכלא טורא השמדתי במהלך השנים בכלא, משום שתיארו בפירוט רב מדי את מבנה בית הסוהר.
("בחזרה לקהיר" – רוברט דסה)
שער בית הכלא "לימאן טורא" ליד קהיר

65. יציאת האסירים לעבודת פרך במחצבה

66. "ביקור מיוחד" פעם בשנה מעבר לסורגים

67. עבודות פרך במחצבה בג'בל

68. 1968 – עם שחרורם של מרסל ניניו, פיליפ נתנזון, ויקטור לוי ורוברט דסה, נערכה קבלת פנים ע"י נשיא המדינה זלמן שז"ר. בתמונה מימין לשמאל: רוברט דסה, פיליפ נתנזון, מרסל ניניו.

69. פיליפ נתנזון
רוברט דסה
יוסף מרזוק
סוזי וויקטור לוי
ראש הממשלה גולדה מאיר שושבינה בחתונתה של מרסל ניניו הארוע פורסם בתקשורת ולציבור בישראל נודע לראשונה כי נידוני קהיר שוחררו ועלו לארץ.

70. בולים וגליונית זכרון
נעמן בלקינד
יוסף לישנסקי
שלמה בן יוסף
חנה סנש
אליהו בית-צורי
אליהו חכים
מרדכי אלקחי
דב גרונר
יחיאל דרזנר
אליעזר קשאני
משה ברזני
מאיר פיינשטיין
יעקב וייס
אבשלום חביב
מאיר נקר
יוסף בצרי
אלי כהן
שמואל עזר
משה מרזוק
שלום צאלח
באדיבות השירות הבולאי – דואר ישראל. מעצבת הדיוקנאות: רות בקמן. מעצב הגליון: אריה גלזר

71. חורשת קדושי קהיר

72. יוסף מרזוק מספר:
גזר הדין שניתן במצרים בראשית 1955 עורר הדים וגרם להתרגשות גדולה בארץ. בבתי ספר רבים במדינה תרמו תלמידים כסף כדי לנטוע יער ע"י הקק"ל לזכרם של עולי הגרדום. לפי המסמכים הרשמיים נאסף סכום המאפשר נטיעת חורשה בת 2437 עצים. לירה לכל עץ.
משה אחי היה ציוני בכל נימי נפשו ועם מתן גזר הדין ביקש לטעת עץ בא"י. ראיתי בבקשתו האחרונה משימת קודש וחשבתי כי מן הראוי שכל נידוני קהיר יונצחו ביער גדול לזכרם.
כבר ב התקבלה החלטה לטעת יער לזכרם ונקבע כי העצים יינטעו ב"יער הקדושים" בהרי ירושלים. לאחר מכן הוחלט, כי "חורשת קדושי קהיר" תקום בסמוך לישוב עמינדב.
הזמן חלף ותשובות לשאלותי בוששו לבוא. מאגף המודיעין של צה"ל הודיעוני שלא אתבע דבר באמצעי התקשורת מנימוקים בטחוניים. נידוני "העסק הביש" עדיין נמקו בכלא המצרי ובנימוק זה נתבעתי לשמור שתיקה וחשאיות.
במשך תשע שנים ניהלתי מגעים עם משרד הבטחון והקק"ל ותכתובת עם ראש הממשלה ושר הבטחון לוי אשכול. באוקטובר 1964 נקבע טקס נטיעת היער. קיימות ראיות לעיכובים, לדחיות ולהשתקות, גם כאשר לא היה חשש מפתיחה מחודשת של המשפט בקהיר. יד נעלמה עכבה את נטיעת היער.

73. יד נעלמה
באוגוסט 1961 השתחררו מאיר זפרן ומאיר מיוחס מהכלא המצרי, לאחר שבע שנות מאסר. קבלת הפנים בהגיעם לצרפת עם שחרורם הייתה מאופקת מאוד. הם שהו שם חודשיים וקיבלו כסף למחייתם מהשגרירות הישראלית. במהלך התקופה ניגשו אליהם שוב ושוב אנשי השגרירות הישראלית ואיש "המוסד", וניסו לשכנעם שלא יגיעו ארצה אלא יתגוררו בברזיל. הם הבטיחו להם שם עבודה ובית, ובעיקר עתיד טוב. השניים, שהיו ציונים מובהקים, לא הבינו את פשר ההצעה והתעקשו לעלות ארצה. דבר בואם לא פורסם ואף נאסר עליהם להתראיין בתקשורת.
יד נעלמה ניסתה לפתותם ודאגה להסתירם ולהשתיקם.

74. באיחור של 55 שנה, מודה אגף המודיעין של צה"ל בכשלונותיו בפרשת "עסק הביש" - חשיפת רשת החבלה החשאית שהפעיל המודיעין הצבאי בעזרת יהודי מצרים. מערך השיעור שהופק באחרונה על ידי ענף היסטוריה ומורשת בחיל המודיעין מנתח, תוך מתיחת ביקורת חריפה, את תפקוד בכירי אמ"ן במה שנודע כ"הפרשה", שהובילה לבסוף להדחתו של ראש אמ"ן באותה תקופה, בנימין גיבלי, ולהתפטרויות של שר הביטחון אז, פנחס לבון ובהמשך גם של ראש הממשלה, דוד בן גוריון.
מערך השיעור מופיע כמצגת, שהופצה בספטמבר 2009 בין יחידות אמ"ן ונגישה לעיונם של רוב חיילי ומפקדי האגף. מחברי המסמך, הכולל ניתוח היסטורי קצר של הפרשה, שגיאותיה והשלכותיה, מונים את כשלי אמ"ן ומזכירים כי אף שלא פחות משש ועדות חיצוניות בדקו את "עסק הביש", התקלות לא נותחו ולא תוחקרו מעולם באופן מסודר בתוך אמ"ן, הגוף שהפעיל את הרשת.
כעבור זמן קצר נגנזה המצגת מסיבות עלומות ולימים שוב הותרה לצפייה ברשת האינטרנט.

75. פרסום חשיפת רשת החבלה הישראלית ומעצר חבריה
אלול התשס"ט,
ספטמבר 2009
אשגר מורשת מיוחד
לציון 55 שנים ל"פרשה"
"עסק-הביש" במצרים
המודיעין במבצע "סוזאנה"
פרסום חשיפת רשת החבלה הישראלית ומעצר חבריה
בכלי התקשורת במצרים, 1954
כתיבה ועריכה
רס"ן ניר שחם
מורשת אמ"ן עכשיו
כי ההווה והעתיד יונקים מהעבר

76. געגועים
לכולם געגועים. געגוע הוא כמו אהבה וכולם בכפיפה אחת שאין לה פנים. וכך, דרכו של עולם להתגעגע. תמיד ירָאו הימים שהיו כטובים יותר, יפים יותר, עם החור בגרוש והקוקו והסרפן...
אני שם את נפשי בכפי למרוד במוסכם על פי כל וללחוש – איני מתגעגע. עוד מעט ויביא הזמן עוז רוח להגביר לחישה לאמירה ולצעקה – איני מתגעגע.
"הפרשה" כמשל. קומץ בחורים יהודים בארץ גושן, אוהבי ארץ ישראל, ציונים נלהבים אשר גוייסו על ידי מדינת ישראל לשרת כלוחמי סתר והופקרו לנפשם בארץ אויב. שניים הועלו לגרדום, שניים נטלו נפשם בכפם והנותרים הושלכו לכלא. ומנגד – כאן במדינת ישראל רוח רעה מהלכת באותם ימים. ראשים ושרי אלפים משילים עצמם מאחריות, אלו ואלו רוחצים בנקיון כפיהם.
ומעל כולנה – ההשכחה. הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פרק ח' כותב: פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך" ו"לא תקפוץ את ידך" ועל "לא תעמוד על דם רעך".
על אחת כמה וכמה, כאן בארץ ישראל הריבונית, מדינת היהודים – בטלה אחריות של קהילה ובאה חובת ערבות הדדית של מדינה. כאן – פשה הנגע וכסדום היינו. לוחמי הסתר נמקו שנים בבית האסורים ולא נפדו מתוך כוונת זדון.
ובאו ימים אחרים ובאו הפדויים בשערי ארצנו. והם שבו אל ארץ מכורתם והיו מי שדאגו להצניע, לטשטש ולהשכיח.
וראויים נידוני קהיר לאות והוקרה על פועלם וסיבלם הנורא ונוכח חרפת ההשכחה – להיות ניצבים בפנתאון גיבורי ישראל.
איני מתגעגע לימים שהיו.
אורי איתיאל

77. המאבק להעלאת גופות עולי הגרדום – יוסף מרזוק מספר:
כמעט בכל נושא הקשור ב"עסק הביש" מן ההבט הרגשי-האנושי, התקשו ממשלות ישראל לדורותיהם והמוסדות השונים לטפל באופן מסודר וראוי. המאבק להעלאת גופותיהם של משה אחי ושמואל עזר הי"ד, היה העצוב מכולם.
ההזדמנות הראשונה התעוררה עם תום מבצע סיני, כאשר ישראל שבתה יותר מ שבויים וביניהם גנרל דִיגְוִוי, שהיה אב בית הדין במשפט "העסק הביש". מספרם הרב של השבויים והקצין הבכיר שבהם יכלו לשמש קלף מיקוח במו"מ לשחרור שבויינו ואסירינו, כולל קבלת גופות נידוני קהיר. באופן מעשי חזרו ארצה שבויי המלחמה – הטייס יהונתן אטקס והנחלאי יהושע אניקסטר.
"נאצר היה מוכן לשלם ליהודים כל מחיר ובלבד שהשבויים בישראל יוחזרו במהרה...אבל ישראל לא ביקשה אותם (את הנידונים) ואנו (המצרים) התפלאנו על כך מאד. כך סיפר מוסטפה אמין, נציגו של נאצר בעיסקת חילופי השבויים". (אביעזר גולן – "מבצע סוזאנה").
לדברי גולן, אסירי הפרשה הופקרו במתכוון כדי למנוע פתיחה מחדש של פרשת "העסק הביש". במיוחד התנגד לכך משה דיין, שהיה רמטכ"ל בימי "העסק הביש" וגם במבצע קדש.
במלחמת ששת הימים – 1967 – שוב נפלו בידי ישראל אלפי שבויים מצרים ורק תודות למאמציו ופעילותו הנמרצת של ראש המוסד, האלוף (מיל.) מאיר עמית שוחררו נידוני קהיר מכלאם. מאיר עמית אף איים בהתפטרות, אם ממשלת ישראל לא תעמוד על כך לשחרר את אסירי "הפרשה".
בשתי ההזדמנויות של חילופי שבויים ב וב- 1967, לא הוזכר כלל עניין העלאת גופותיהם של עולי הגרדום.
בשנת 1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, התפרסמה ידיעה בעתונות אודות מו"מ המתנהל בין ישראל למצרים בדבר חיפוש גופות חללי צה"ל בסיני. פניתי יחד עם האסירים המשוחררים – ויקטור לוי, פיליפ נתנזון, רוברט דסה ומרסל ניניו – אל ראש הממשלה יצחק רבין בדרישה לכלול בעיסקה גם את עולי הגרדום. זו היתה תחילתה של התכתבות ארוכה, אולם ללא תוצאות.
באחד הימים אמר לי אלוף משנה במטכ"ל, שצה"ל לא יפעל להחזרת גופות עולי הגרדום ואני רשאי לעשות כטוב בעיניי. משהתחלתי להתעניין באיזו דרך לפעול, נאמר לי לפנות אישית אל "הצלב האדום".

78. המאבק להעלאת גופות עולי הגרדום – יוסף מרזוק מספר:
כעסתי. לא ראיתי בכך עניין פרטי, אחי משה פעל כחייל בשירות המדינה וכמוהו גם שמואל עזר. שניהם היו חללי צה"ל שנפלו בעורף האויב. למרות כעסי, פניתי ל"הצלב האדום", אך גם הפעם נקפו הימים ותשובה לא הגיעה. בצעד של יאוש עמוק וכמעט ללא סיכוי החלטתי לעשות מעשה הזוי. לא היה לי מה להפסיד. שלחתי מכתב אישי אל הנשיא המצרי אנואר סאדאת (באותם ימים, כבר התנהלו שיחות על השלום). פניתי אליו כישראלי יליד מצרים, אחיו של אחד מעולי הגרדום. כתבתי בערבית ושלחתי את המכתב למצרים כשעל המעטפה בול ישראלי.
באחד מימי אפריל 1977 צילצל הטלפון בביתי. מעברו השני של הקו הציג עצמו אלוף משנה, שהודיע לי כי עלי להתייצב למחרת בשעה תשע בבוקר בשדה התעופה "שדה דב" בתל אביב, "ומשם נמריא לאל עריש", הוסיף. הנחתי אט אט את אפרכסת הטלפון במקומה, עיכלתי את הדברים בהדרגה ובאיטיות. התרגשתי מאד. לא היה צורך בשאלות הבהרה.
למחרת התייצבתי נרגש ומתוח. בשדה התעופה פגשתי את ויקטור לוי, רוברט דסה, פיליפ נתנזון ואברהם שושנה (גיסו של שמואל עזר). קציני צבא רבים הסתובבו בשטח והבחנתי ברב הצבאי הראשי האלוף גד נבון, שאותו הכרתי מימי השירות הצבאי.
עוד קודם לכן הובהר לי, כי עם הגעת הגופות לא יאפשרו המצרים לישראלים לעבור אל הטריטוריה המצרית, ואנו נאלץ להמתין עד סוף התהליך. המסוק המריא לאל עריש. ביקשתי מהרב נבון, שיבדוק אישית את הארונות כי איני סומך על המצרים וברצוני להיות בטוח כי גופת אחי משה נמצאת בארון. כאשר הסתיים סוף סוף התהליך סיפר לי הרב נבון כי בדק אישית את הארונות והכל תקין. "תהיה רגוע", אמר לי. הארונות הועלו בזהירות למסוק ואנו עלינו על המסוק השני בדרכינו הביתה.
למחרת בבוקר מיהרתי אל בית הלוויות ב"תל השומר". מצוייד באישורו בע"פ של הרב נבון, קידם את פניי קצין בדרגת סרן, שידע את מטרת בואי. ניגשתי אל הארון בהתרגשות גדולה. הסרן הסיר את הכיסוי מעל פניו של משה. להפתעתי ולשמחתי נשתמרו פניו של משה כמות שזכרתי אותם. לא ראיתי בהם כל פגם או צלקת. עשרים ושתיים שנים חלפו מאז פגישתינו האחרונה בפריז, ופניו נותרו כפי שנצרתי בזכרוני. אמרתי לקצין הדתי "ראה כיצד יובש המדבר משמר את גופות המתים ומותירים אותן כפי שהיו". תשובתו הפתיעה כאשר אמר "צדיקים אינם מעלים רימה – אחיך היה צדיק".

79. הר הרצל - חלקת הרוגי מלכות
משה מרזוק
שמואל עזר
אליהו חכים
אליהו בית-צורי
אבשלום פיינברג
יוסף לישנסקי

81. מקורות יוסי אבנר – "קדושי קהיר" (המרכז למורשת המודיעין)
נַחֵם אילן – הרצאה בנושא "העסק הביש"
מישל בינט – הרצאה בנושא "המרגל שנשכח" (מקס בינט)
אביעזר גולן – "מבצע סוזאנה"
צבי דובינסקי – צילום מוכרת העתונים 1954
רוברט דסה – "בחזרה לקהיר"
יהושפט הרכבי – "עדות אישית"
מאיר זפרן – רישומים
חיים חפר – "לוחמי הסתר"
מנחם טילמן – הרצאה בנושא "העסק הביש"
יוסף מרזוק – "את אחי אנכי מבקש"
טלי שקד – עבודה סמנריונית: רישומיו של מאיר זפרן בעקבות
"העסק הביש". מכון לנדר 2012
השרות הבולאי
מערכת עתון "במחנה"
ספריית "בית אריאלה"
ספריית מל"מ (המרכז למורשת המודיעין)

82. מצגת: אורי איתיאל ד"ר יוסף מרזוק
שלמי תודה לכל אלו שסייעו בידי להעלות את סיפורם של "נידוני קהיר" אל סדר היום העמוס שלנו. ראויים "נידוני קהיר" לשבצם בזכרון הלאומי ולהציבם כדמויות מופת בעם ישראל ובמדינתנו המתחדשת. ואם הזכרתי נשכחות, ואם חידשתי ל"דור שלא ידע את יוסף" – והיה זה שכרי.
תודה מיוחדת לד"ר יוסף מרזוק. יוסף מרזוק – אחיו של עולה הגרדום ד"ר משה מרזוק הי"ד. יוסף – איש אשכולות רחב אופקים, אשר חייו האישיים שזורים במילוי חובתו כלפי אחיו משה וחבריו לוחמי הסתר במצרים.
יוסף – איש יקר ולבבי שעליו אשיר: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"...
יוסף מרזוק – האיש שליווה אותי באיסוף המידע ואשר לו אני חייב ברכת יישר כוח, שבלעדיו לא היתה המצגת שלמה ומתוקנת.
מצגת:
אורי איתיאל
ד"ר יוסף מרזוק

83. מצגת זאת מאוחסנת בשרתי אתר נוסטלגיה אונליין – שימור התרבות הישראלית בקרו בארכיון המצגות שבאתר וצפו במצגות רבות נוספות בתחומי שימור התרבות, הנוסטלגיה וההיסטוריה של ישראל.